בית בובות

(מהלך בחדר) או, איזו התפכחות נוראה! במשך שמונה שנים - היא, שהייתה מקורה השמחה שלי, הגאוונה שלי - צבועה, שקרנית... מה אני מדבר? יותר גרועה משקרנית - פושעת! גועל נפש! בושה! בושה! (נעצר לפני נורה) הייתי צריך לדעת מראש, עם אבא כזה - מופקר, חסר אחריות... סיתמי את הפה! את העתק שלו! לא דת, לא מוסר, הפקרות מוחלטת... או, זה העונש שאני מקבל על זה, שחיפיתי עליו! רק למענך, וככה את מודה לי?! את קברת את האושר שלי. הרסת לי את העתיד. אני אפילו לא יכול לחשוב על זה. אני בובה בידיו של סחטן חסר מצפון; הוא יכול לעשות בי עכשיו מה שהוא רוצה; לדרוש ממני מה שיעלה בדעתו; לתת לי פקודות ולי אסור להוציא הגה. באיזה בוץ שקעתי רק בגלל אישה מטומטמת! או. אל תעשי לי הצגות. גם לאבא שלך היה מלאי מוכן של נאומים כאלה. מה זה יועיל לי,אם כבר לא תהיי כאן, כמו שאת אומרת? זה לא ישנה שום דבר. זה לא יפריע לו לפרסם את כל העניין, ואז עוד עלולים בטעות לחשוד גם בי, ששיתפתי איתך פעולה. אולי אפילו יגידו, שאני עומד מאחורי העניין... שאני הסתתי אותך לעשות את זה! וכל זה הודות לך, גברת נורה, שאותה פינקתי ונשאתי על כפיים כל תקופת נישואינו. את מבינה סוף סוף מה עשית לי? זה כל כך לא מתקבל על הדעת, שאני עוד לא מצליח לתפו את זה. אבל נצטרך איכשהו להציל מה שניתן עוד להציל! תורידי את הצעיף! להוריד, אמרתי! אני מוכרח לפייס את האיש באיזו שהיא דרך. צריך להשתיק את הפרשה הזאת בכל מחיר... וביחס לשנינו, הכל מוכרח להיראות, כאילו לא קרה שום דבר... כלפי חוץ, אני מתכוון. את, כמובן, ממשיכה לגור בבית הזה. אבל אסור לחנך את הילדים; אני כבר לא מעז לסמוך עלייך בנושא הרגיש הזה... אה! שאני אצטרך לומר דבר כזה לאישה, שכל כך אהבתי. אבל זהו זה, נקודה. מהיום והלאה כבר אין מה לדבר על אושר; מה שנשאר זה רק לנסות לאחות את השברים, לשמור על השרידים, על התדמית החיצונית...