שיץ

צ'רכס, צ'רכס, אדם חי,
כמה נוכלויות קטנות,
פה ושם מעשי מרמה זריזים,
חולשות, טפשות, קטנוניות,
קצת חיוכים נבזיים הדדיים-
אבל הכל עם חום כזה.

עד שפוגשים גבר, ונכנסים לדירה
ומרהטים אותה ומתחתנים,
ועד שמתחולל ההריון ותכניות נרקמות
לנסוע לקניות באירופה...
ועכשיו, שוב, הכל מחדש?!
אין לי כח, אין לי.

באמצע החיים המייגעים,
באה אל ביתי המדינה, הושיטה יד גסה,
ולקחה את בעלי.
כבר מתחת לחופה ראיתי:
אני לא הכלה היחידה לבעלי.
מצדו השני, נועצת בזרועו את ציפורניה,
עמדה גם המדינה,
וכשהלכנו- היא הלכה איתנו,
היא ליוותה אותנו בימים ובלילות,
היא נכנסה אתנו למיטה,
ישבה אתנו אל שולחן האוכל,
מכל מקום היא באה לקראתנו,
חילחלה מן השמיים והארץ,
דרך הרדיו, העיתון והקולנוע,
הסתננה בעד צינורות המים,
סדקי הקירות וחרכי התריסים,
היא הסתירה לנו את השמש ואת הכוכבים,
היא חדרה לעינינו ולאוזנינו ולאפנו,
היא חדרה לנקבוביות העור שלנו;
היא עם כפות הידיים המזיעות והגסות שלה,
עם ציפורניה המלוכלכות, המשוכות בדם,
חיבקה את בעלי חיבוק של מוות
ולקחה אותו איתה אל מיטת הקבר שלה
כדי לפורר אותו מתחת לרגלי
ולהפוך לי את חיי לזיכרונות,
חלומות פורחים, דמיון מטושטש , אבק!

באמצע החיים המייגעים,
באה אל ביתי המדינה, הושיטה יד גסה,
ולקחה את בעלי.
עכשיו היא רוצה גם שאברך לה על המוות:
ברוך הבא, מוות,
ברוך הבא, קבר, ברוך הבא, ארון,
ברוך הבא, דם ובשר שרוף ופצעים;
ברוכים הבאים!