חיי נישואים

תחילה לא יכולתי להאמין. לא רציתי להאמין. אבל ראיתי בעצמי. בעיני עצמי ראיתי. היתכן, שיהיו מהלכים שלובי-זרוע ונכנסים כך אל הקינו, מבלי שיהא מה ביניהם?... לי אמרה, שהיא הולכת אל האחות. אחותה דרה לא הרחק. זה היה עוד לפני כמה ימים. לפני שבוע אולי. עשיתי סקנדל. אבל היא צחקה ואמרה, שאני קנאי שוטה. זהו מכר משכבר, אמרה, מלפני נישואיה, שדרה פעם בשכנותו ויותר לא. הוא פגשה והזמינה להיכנס עמו אל הקינו. וכי אינה רשאית להיכנס עם מכר אל הקינו? בכלל, אמרה, הריהו בעל אשה וילד ומה יש לחשוש?... אפשר לא שיקרה. אבל אם שיקרה? אמש, אחרי סעודת ערבית, שוב הלכה. שוב אל האחות. נתתי לה ללכת, אבל עקבתי אחריה. היא נכנסה באמת אל הבית 55, שאחותה מתגוררת בו. המתנתי לפני השער רבע שעה או אולי חצי שעה. איני יודע בדיוק כמה המתנתי. מיצי לא יצאה. אז עליתי אל הדיוטה השניה ודפקתי. איש לא פתח. דפקתי עוד פעם ועוד כמה פעמים ולא פתחו. מכלל שאיש לא היה בבית. ולהיכן נעלמה מיצי? לא ראיתיה יוצאת שוב. ירדתי וחיכיתי לפני השער עוד חצי שעה או שעה שלמה והיא לא באה. אז מיהרתי הביתה. מיצי נכנסה לפני. לא הספיקה עדיין לפשוט בגדיה. היא היתה מחוממת מאוד, כאילו מחמת ריצה. שאלתיה לשלום אחותה. במתכוון שאלתי זאת. האחות, ענתה, שלום לה. הן הלכו יחדיו לטייל קצת. היא שהתה שם רק רגעים מועטים ואחר הלכו שתיהן לטייל. בערב נאה כזה, אמרה, נעים לטייל. והאחות אף ליוותה אותה עד הבית. והיא שחקה שוב. ומשולהבת היתה גם כן. אבל אני הרי לא ראיתין יוצאות. עמדתי שם כל הזמן. במקום שיכולים לראות היטב, ישר מנגד. מן הנמנע היה שתצאנה בלי שאראן. אבל אני לא ראיתי כלום. בכניסתה ראיתיה, אין אני טועה. זו היתה היא, מיצי. ראיתי אותה בבירור. חוץ מזה הרי הלכתי מאחוריה ולא יכולתי לטעות. אבל מתי וכיצד יצאה? נדמה לי, שבכלל לא ראיתי כל אותה שעה שתי נשים יוצאות מן הבית 55. הרחוב קטן הוא ורואים הכל. ועוד: אילו ליוותה אותה אחותה, כדבריה, הייתי מוכרח לפגוש את זו סמוך לביתי, מפני שהרי באתי מייד אחריהן והלכתי אותה דרך שהאחות מוכרחה לעבור בשובה. את הדרך הישרה והיותר קצרה מביתה לביתי. מלבד זה הבטתי לכל צד, משום שהייתי סבור, שמא אראה את מיצי.