אמא לא מרשה

איך את לא מתביישת? את עומדת במרכז של כל מה שאני עושה!

אימא התייחסה אליי כאילו סתם נפלתי ונפצעתי בברך, הרימה אותי ואמרה שלא נורא, לא יראו את הפצע.

היא רצתה שהכל יהיה יותר טוב. היא זו שרצתה לשמור את זה בסוד. אני רציתי אותך רוזי.

בפעם הראשונה בחיים שלי הייתי אחראית לעצמי. לא עישנתי ג'ויינטים, עשיתי התעמלות, הלכתי למרפאה....

"זו בת"... אחרי שהלכת ניסיתי למחוק את הזיכרון הזה.... גרהאם, אבא שלך. הוא לא יכל לבוא ביום שנולדת, הוא היה צריך לנסוע לחו"ל. הוא היה נשוי. הוא אמר שהוא אוהב אותי, ואני כמו טיפשה.... את מוכרחה להאמין לי! הוא אמר שהוא יעזוב את אישתו, אבל אני ידעתי שהוא לא יעזוב אותה. היו להם שני ילדים, הצעיר היה רק בן 4...

ולמרות הכל רציתי לגדל אותך. הוא שלח כסף. לקחתי אותך לפארק יום אחד, ראיתי אותם יחד מעבר לאגם, הוא קנה להם גלידה, אשתו צילמה אותם.

אני חושבת שהם חיים היום בניו-יורק, קראתי מאמר בשנה שעברה, משהו על הצילומים שלו.

היה חורף קר מאוד אחרי שנולדת. היו הפסקות חשמל. לא יכולתי לחמם את החדר, לא היה אור בבניין. ידעתי שיש לו קמין, זה היה אז באופנה, אז לקחתי אוטובוס אליו הבייתה. גנים גדולים, מטבחים מרוהטים בעץ אורן.... שינוי מרענן מהבטון. צילצלתי בדלת. גבר הודי ענה, אמר שהוא מצטער, הם עברו דירה.

כשחזרנו הביתה כבר היה חושך, המעלית לא עבדה…בלילה ההוא טלפנתי לאמא. ביקשתי ממנה. ניסיתי, לא הייתי מסוגלת רוזי! עכשיו לא משנה כמה הצלחתי אחר כך אם נכשלתי פעם אחת!

אחרי שהלכת. כל הזמן הייתי מתעוררת בלילה להאכיל אותך…..שבוע שלם….בדירה…. אז חזרתי לבית ספר לאומנות. החברים שלי חשבו שאני לא אנושית. אני זוכרת את הספרים שהתפרסמו בחורף הזה, איך להצליח בתור אם עובדת חד הורית – אגדות!

לחברים שלי יש עכשיו משפחות. אני יכולה לתת לך הכל עכשיו. רוזי?