אשכבה

[גדת הנהר,בוקר.]
כשיצאתי מבית הקברות הקטן, לא חזרתי הביתה אלא הלכתי לאן שנשאו אותי רגלי, למרעה. היו שם ילדים. אח"כ, בשיפולי העירייה היה נהר, טסו בצווחות עורבים, ברווזים שטו. השמש להטה בחוזקה, ועל פני המים, היה נצנוץ עז כל כך שהכאיב לעיניים. הלכתי לאורך הגדה, ילדים קראו אחרי:"עושה ארונות מתים!", ואני המשכתי ללכת... והנה הגעתי אל עץ ערבה עתיק שגזעו נבוב... ולפתע עלו בזיכרוני, כמו חיים, תינוקת בהירת שיער ועץ הערבה מאז, הם אלה שעליהם דיברת, כן, זו אותה ערבה עצמה, ירוקה, שקטה, עצובה- איך הזדקנת!...
[יושב]
ואני משתומם, לא מבין, איך זה שמשך חמישים שנותי החארונות לא באתי אפילו פעם אחת אל שפת הנהר; מחוץ לביקתה, מחוץ לארונות המתים, ממש מעבר לחלון, היה עולם גדול, מרהיב, ואני לא ידעתי... והרי זה נהר הגון, לא נחל של מה-בכך... אפשר היה להקים כאן מפעל דיג, ואת הדגים למכור על הגדה,במסעדה שהייתי פותח לדיירים, ואת הרווח יכולתי להפקיד בבנק ולקבל אחוזים... היה עדיף אל ארונות מתים... ואווזים היה אפשר לצוד, לפטם ולשחוט, וגם לשלוחאת הפלומה על הנהר לבתי המסחר לכסתות העיר הגדולה, ואם נצרף את הכל ביחד, גם ארונות מתים, גם דגים, גם ברווזים, גם כסתות- הרי היה מסתכם בהון תועפות... איזה הפסדים... איזו החמצה... והנה חלפו חיים ללא רווח וללא תענוג, אבדו, מאחורי הספדים בלבד, והם נוראיים כל כך, נוראים עד כדי צמרמורת, למה כרתו את החורשה ממול? למה אין כבישים במרעה? למה לא ריחמתי כל חיי על אשתי אפילו פעם אחת?