אשכבה

[דרך בשדה. לילה]
ושוב נשארתי לבד, והצער שנטש אותי לזמן מה, שב ומחץ את הלב באכזריות כזאת, שחשבתי שלא אעמוד בכך. יותר משבועיים חלפו מאז שהוא מתועדיין לא שוחחתי כמו שצריך עם אף אחד על מותו. והרי מוכרחים לדבר על זה עם מישהו בשקט, בהרחבה, מוכרחים לספר איך נחלה פתאום, איך סבל, מה אמר לפני שמת, ואיך מת בסוף. ועל ההלוויה אני מוכרח לדבר, יש המון מה לספר, והשומע ינוד בראשו וייאנח, ואולי יבכה אפילו... הכי טוב לספר לאישה, אלה טיפשות, אבל מייללות כמו שצריך...
[עוצר את העגלה, יורד ממנה]
בשולי שביל העפר אי-שם בין פופקה לחלופקה או בין חלופקה לדרופקה, או אם תרצו, בשולי הדרך הגדולה בין פז'וז'י לפצ'וצ'י, או אם תרצו, באיזו נקודה קטנה על הציר הדמיוני פאריז-שנחאי, עצרתי את העגלה ונתתי מנוחה ואוכל לסוס.
[מאכיל את הסוס, מלטף את רעמתו]
אתה לועס לך בשקט, חביבי, תלעס, תלעס מה שיש, אם אין מספיק כסף לשעורה, תיאלץ להסתפק בשחת, אין כסף, מה לעשות, אני הזדקנתי, בני היה צריך להיות כאן במקומי... הנה, יש לך אוזניים גדולות, וסבלנות גדולה, ואתה תקשיב לי, אתה יודע, אתה מבין, אתה עומד ולועס ומביט בעולם בעיניים חומות ומפוייסות שיודעות כל כך הרבה... בני מת, נקרע מהחיים... תאר לך שיש לך ילד, סייח קטן, סוסון, ואתה אוהב אותו, והוא כל חייך, ופתאום...
[טומן פניו בצוואר הסוס וגועה בבכי]
אי, ידידי, מחמל נפש שלי, מת לי בני...היחיד... בקושי נער... נחלה פתאום ומת... ולא ישוב... ואני אהבתי אותו, וכל חיי ריקים עכשיו... עזור לי, ידידי... למד אותי, סוס שלי, למד אותי איך לחיות מעשיו!...איך לחיות!...
[חדל מבכיו. הסוס מסיים לאכול. העגלון עולה על העגלה. העגלה נוסעת]