ביבר הזכוכית

לא הלכתי אל הירח, הלכתי אל מקום רחוק הרבה יותר, שכן, הזמן, הוא המרחק הגדול ביותר בין שתי נקודות.
תקופה קצרה לאחר אותו ערב, פוטרתי ממשרתי, בגלל שיר שכתבתי על גבי מכסה של קופסת נעליים. עזבתי את סנט-לואיס, ירדתי במדרגות החרום האלה, בפעם האחרונה. ומאותו יום הייתי מהלך בעקבותיו של אבא שלי.
ניסיתי למצוא על פני האדמה, את הדברים אשר עבדו לי בחלל. נדדתי הרבה, הערים חלפו על פני כעלים ברוח, עלים שנקרעו מן הענף בעודם ירוקים ובהירים, ייתכן והייתי עוצר בדרכי, אבל משהו רדף אותי.
הוא היה מופיע וחודר אלי פתאום, לופת אותי ומכווץ אותי כולי.
אולי היה זה שביב של איזו מנגינה מוכרת, ואולי רק משהו עשוי זכוכית שקופה ומנצנצת.
אולי, כשאני מהלך לי לאורך הרחוב בלילה, בעיר נוכריה, ועדיין לא מוצא לי ידיד, אני עובר ליד חלון ראווה מואר של חנות לממכר בשמין. חלון מלא וגדוש חפצי-זכוכית צבעוניים, בקבוקונים קטנים ושקופים, בצבעים עדינים כמו קשת בענן, שהתנפצה לפתע לרסיסים. ואז, לפתע פתאום, אחותי נוגעת בכתפי. אני מפנה את ראשי ומביט אל תוך עיני.
אה, לורה - לורה! ניסיתי לשכוח אותך, להשאיר אותך מאחורי גבי, אבל אני נאמן לך יותר משרציתי להיות.
אני מדליק לי סיגריה, חוצה את הרחוב, ממהר לקולנוע או למסבאה - אני מזמין משקה, מדבר אל הנוכרי שלידי. אני עושה כל דבר, כל דבר שבכוחו לכבות את הנרות שלך.
משום שהעולם היום מואר בגיציו של החשמל.
כבי את הנרות שלך נורה, והיי שלום!