לדבר עם

ביום שבו נודע לאמא שלי שהיא הולכת למות היא ביקשה ממני ללכת לחנות ולקנות לה את אבני הזכוכית האלה.

לאבא ולי לא היה אפילו מושג שהיא חולה, דבר שלא היה יוצא דופן.

בכל פעם ששאלנו אותה אם היא חולה, היא הייתה זורקת עלינו משהו.

עוגיות שומשום, סיכות ראש, את המוסף השבועי. "לעולם אל תנסו", היא הייתה אומרת, "למכור רעיונות לאנשים שמחפשים רעיונות". איך שלא יהיה, הלכתי לחנות והבאתי לה מה שביקשה. היא ספרה 90 מהאבנים ושמה אותם בקערת הזכוכית הזאת שהיא הדבר היחיד שנשאר מהאחוזה של דודה הלן. מסתבר שהרופא אמר לה שנותרו לה שלושה חודשים לחיות, והיא האמינה ברופאים. היא טענה שהיא מאמינה להם משום שהם הדבר הכי קרוב לרצינות של "הברית הישנה". "אני לא סומכת על הצעירים המחויכים האלה" הייתה אומרת "אני סומכת רק על רופא זקן חמור סבר". אפילו ניקוי שיניים היא לא הייתה מוכנה לעשות אצל רופא פחות מחמישים. אז היא ספרה 90 גולות, שמה אותם בקערת הזכוכית ואת הקערה הניחה על השולחן ליד המיטה שלה.

אחר כך היא הלכה והוציאה אלף ומאתיים דולר על כותנות לילה. "אצלנו במשפחה" היא אמרה "מתים רק במיטה, וזה יקירתי בדיוק מה שאני הולכת לעשות". וזה בדיוק מה שקרה.

דנו בזה בלי סוף, ואבא אמר שזה לא יתכן שהיא הולכת למות אבל הרופאים שכנעו אותו. אני אמרתי לה שזה קצת מיושן לשכב ככה במיטה. אבל היא אמרה שהיא לא רוצה להיות רחוקה ממי שהיא אוהבת וממה שיקר ללבה, זאת אומרת אנחנו, ובכלל היא אמרה, בחוץ אין שום דבר חוץ מבתי מרקחת, סופרמרקטים, מכבסות ובמצבה זה מתחת לכבודה. שאלתי מה היא מתכוונת לעשות במיטה והיא ענתה לי ללמוד צרפתית, להיות איתנו, להרהר קצת ואולי לדבר בטלפון עם כמה חברים. צרפתית! היא אמרה שלפני הרבה שנים היא נשבעה שהיא תמות דוברת שפות.

אבא ואני בכינו די הרבה. היא לא. היה די נחמד לבכות אתו. מאותו יום, נאלצו הרופאים לבוא אליה, משום שכמו שהיא הסבירה היא הגיעה  לעולם בביקור בית והיא תעזוב אותו בביקור בית ויום יום, משך כל היום היא החזיקה בידה גולה.

למה? היא אמרה שזה מאריך לה את היום.

לאמא היה חדר שינה משלה. כך זה היה מאז ומעולם. מאז שאני יכולה לזכור. היא קראה לאבא "המכה" ואבא באמת היה מסוגל להיכנס להיסטריה מזה.

מסתבר שיום אחד בשנים הראשונות לנישואים הוא תפס עצבים ושבר לה את האף. זה כבר היה יותר מדי ומאז הם עברו לחדרים נפרדים. החדר שלה היה די ריק. רצפת עץ, מיטת נחושת ישנה, שידה מעץ אלון, שולחן קטן ליד המיטה, ואין לי מושג למה - גם מתלה לכובעים. אף תמונה על הקיר. היא אף פעם לא הבינה איך אנשים יכולים להסתכל על אותם דברים יום אחרי יום. היא אמרה שזה מוכרח בסופו של דבר להזיק לדמיון.

אחרי ארוחת הערב היינו יושבים אתה ומדברים. היא הייתה אומרת לנו שאין לה כוח לרכילות או לפטפוטים על מה אכלנו לארוחת צהריים, ואז היינו כולנו הולכים לישון.

ובדיוק לפני שהייתי נרדמת הייתי שומעת את זה - (היא מגלגלת גולה לרוחב הבמה). ככה כל לילה. אחרי יומיים- שלושה ראיתי אחת על הרצפה והתכופפתי להרים אותה, אבל היא אמרה  לי "עזבי" היא אמרה את זה בקול חד. כששאלתי למה, היא הסבירה לי שרק כך היא לומדת להיפרד מהם.

(מעכשיו השחקנית מגלגלת מדי פעם גולות על הבמה עד שבסופו של דבר היא נשארת עם גולה אחת. כל פעם כזו מסומנת בכוכב).

אה... היא העבירה את הזמן. היא ביקשה כל מיני דברים. היא עשתה רשימה של ספרי ילדים מתקופת הילדות שלה ואנחנו השתדלנו למצוא כמה שיותר בספריה.

היא אמרה שהם עדין הספרים הכי טובים שהיא קראה. היא גם כתבה מכתבים. אני לא יודעת, אולי לשישים או שבעים אנשים. אחר כך הם אמרו לנו שאלה היו מן מכתבי פרידה רשמיים. בכל מכתב היא הזכירה איזשהו אירוע או משהו משותף, אבל הדבר המוזר היה שלכול אחד היא צירפה מתכון. מתכון בכל מכתב.

הוצאנו את קופסת הפח הגדולה שהייתה מלאה תמונות שאיכשהו אף פעם לא הפכו לאלבום. היא אהבה את זה מאוד. היא הראתה לאבא איך לטפל בביטוח הרפואי ובחשבונות. עברנו על התכשיטים שלה. היא הכינה רשימה של הזפת, האינסטלטור, החשמלאי. היא קראה לזה "לסגור עניין". "טוב זה בסדר" הייתה בשקט אומרת "אני סוגרת עניין" העברנו את הטלוויזיה לחדר שלה. היא אמרה לי בשקט שבהחלט יתכן שיום אחד היא אפילו לא תדע מה היא רואה ושאני חייבת להבטיח לה שאני תמיד אדאג להשאיר את זה על הערוץ הלימודי.

אחר כך כשהמצב התחיל להיות יותר ויותר קשה היא אמרה לאבא ולי שהיא רוצה לבלות יותר זמן לבד. "אני חוששת" היא אמרה "שאני אצטרך לעשות את זה פחות או יותר בכוחות עצמי". היא אמרה שהיא שמחה ומקווה שגם אנחנו ושהיא נוהגת כך כדי לא להיות בסוף קשורה מדי לאנשים שהיא אוהבת.

על התקופה שאחר כך, לא כדאי אפילו לדבר. זה היה פשוט... קשה.