יעקובי וליידנטל

נדמה לי שמצאתי חן בעיניה. ממבט ראשון זה נראה פשוט, אבל אם חושבים על זה, מה פתאום שאמצא חן בעיני מישהו? מה יש בי? יש בי משהו? אין בי כלום.
אני גבוה? חסון? אני לא גבוה וחסון.
ואולי אני קצת גבוה? לא, אני בפרוש נמוך.
אני עשיר? אני לא עשיר.
אני מבוסס? אני לא מבוסס.
ואולי נדמה לה שאני מבוסס? לא נדמה לה, על סמך מה שיהיה נדמה לה? על סמך המזוודה שלי?
או אולי, אם אני לא מבוסס, אני צעיר? נו, באמת, אז אני צעיר?!
ואולי אני חכם? לא, אני לא חכם, את זה אפשר לראות על הפנים שלי.
אז אולי, אם אין בי שום דבר מהדברים האלה, יש בי בכל זאת איזה קסם אישי שתפש את הלב שלה? אולי אני טיפוס?
אני לא טיפוס, ואין בי שום קסם, מה לעשות, אין בי, יש לי מבט יבש וחיוך יבש, אני יבש.
אבל אולי היא, במקרה, בתור אישה עם טעם וחינוך, מצאה בי, בטעות, איזו תכונה שקוסמת לה? לא יכול להיות?
לא. בפרוש לא.
שום דבר? אפילו לא משהו, משהו קטן, קטנטן, נקודה, איזה צל, משהו של משהו שיעיד על איזה חן מסוים, קלוש? אפילו זה לא?
לא, שום דבר.
טוב, הרי לא יכול להיות שאין שום דבר. לא יכול להיות?!
עובדה.
אז איך בכל זאת היא נתנה לי להרים את הכפפה?
אני יודע איך, נתנה. לא נותנים להרים כפפות?! נותנים!
[פאוזה]
איפה היא? אולי יש לה יוד.
[יוצא]