הניצול

נדמה לי כאילו כל חיי עברו עלי בציפייה להיות שוב אתך. בצד הארי, במחנות... רק אתה. אתה היית במגרש המסדרים. בגללך הצלחתי לעבור את עבודות הכפייה במפעל התחמושת, כשמלאתי בשבילם כדורים.
אתה הוא הסיבה שבגללה לא גמרתי עם עצמי כשהפכו אותי לזונה של האס.אס.
כשהפרידו בנינו במידנק, ניסיתי לחקוק את פניך בזיכרון שלי. כשגילחו את ראשי, דאגתי מה שתחשוב. אבל מה שהפחיד אותי יותר מכל היה החשש שאתה תמות ואני אשאר לבדי. שאצליח לעבור את הזוועה, ואתה לא תהייה. ואז החל השיעול. ריאותי נפגעו, חליתי יותר ויותר. לא אני הייתי זו שעתידה להשאר לבד.
אחרי השחרור הוציאו אותי מברגן-בלזן על אלונקה. הם אמרו לי ששולחים אותי לבית חולים בשוודיה.
רק אתה יכולת למצוא אותי שם באוניה. כששמעתי את קולך זה היה כמו מתוך חלום. התחלתי לקרוא בשמך ולצעוק, ולפתע היית לידי, מחבק אותי נושק לי. יכולתי להרגיש את הריח שלך ולא יכולתי לעצור את הדמעות.
כל כך רציתי לחיות אתך. כל כך רציתי לנחם. רציתי שנתחלק בכל מה שנשאר מהחיים. אבל זה היה מאוחר מידי.
מתי בזרועותיך. לפחות נשאר לנו זה להתחלק בו.
האור כבה על הלינה.