ילדי קנדי

בופו היה רקדן בלט לפני שהשמין יותר מדי. אז הוא פתח בית-קפה, בתקווה שידיו מעולם הריקוד והתאטרון ישמחו להיפגש איתו. אבל המיקום היה כל כך מטומטם, שאף אחד לא בא. הוא לא יכול היה לחזור הביתה - כי זה קשה להיות גם סיציליאני וגם בלרינה - אז המשפחה תמכה בו ועזרה להחזיק את בית הקפה - העיקר שלא יצטרכו לראות אותו.  בכל אופן, אחרי  הכניסה חסרת החן שלי ,הבלונדינית והקיטע גידם היו צריכים לגרור אותי בפיסוק רגליים לתוך חדר ההלבשה, מפני שבמחסן התלבושות ובאמבטיה כבר ישנו אנשים אחרים. בופו מצא מדים של אחות בצלב-האדום - והכריח אות ה"נאצי" ללבוש אותם ולטפל בי. רק שקורסו - הנאצי, שינה את הצלב האדום לצלב קרס בזמן שחבש אותי. לא שברתי שום דבר חיוני, וככה , תוך שבוע עמדתי על הרגליים, ובופו היה מוכן להתערב שתוך זמן קצר ,אני אתחיל לרקוד סטפס. זאת הייתה כמובן בדיחה, כי בופו השתגע אחרי "הרוקס" - הרקדניות של ה-"רדיו סיטי" - אבל אני למדתי בסתר לרקוד סטפס לפי ספר-כיס משומש של פרד אסטייר, ולילה אחד לפני ההצגה, הודעתי לקהל שהיה מורכב מ3 סטודנטים מניו יורק , ואסטרולוג מהאיים הקרביים, שנגיש להם באופן יוצא מן הכלל, פרולוג קצר, ואז נתתי סימן לקורסו סימן לשים את התקליט של " מקי סכינאי" , ובמשך 15 דקות רצופות, נשכתי את שפתיי ורקדתי סטפס. הקהל כמובן, היה מהופנט, אבל בופו , כשהתאושש מההלם, רץ לבמה והודיע שבשבוע הבאה, אני ארקוד את הגרסה המלאה, בת 4 השעות, של הריקוד הזה, - ואז הוא זרק לי עוגת קרם יש בפנים - שפכתי לו קטשופ על הראש , והוא סטר על פני  בעזרת  דג לא מבושל. לבלונדינית ולקיטע גידם נמאס לחכות לתור שלהם והם עלו על הבמה והתחילו את הריקוד שלהם. אבל אנחנו לא התכוננו להפסיק  - בופו הנחית עלי עלבונות מכל הסוגים, כמיטב המסורת האופרטאית , ואני החזרתי לו בכל "הטריקים" שזכרתי משלושה מיליוני סרטים המוסיקליים של שנות ה30 שראיתי, אז - כמו שהגורל אוהב לעשות לפעמים - היה במקום במקרה מבקר תאטרון מה"וילג'-ווייס" שחיפש נערים חרשים אילמים, והוא כתב עלינו באותו שבוע , וטען שאנחנו המילה האחרונה בדראמה. ועוד לפני שהספקנו להתאושש מזה ,נאלצנו לשכור מלצר. מבקרי תאטרון הגיעו אלינו ותוך זמן קצר גילו איזה מיליארד משוררים, סופרים ואספני-חרוזים גסים, שיש מקום שבו הם יכולים להעלות מחזות ולאכול, אז נאלצנו להעסיק גם שוטף כלים, שהיה כמובן מתכנן תפאורות מתוסכל, וקיבלנו לעבודה גם מארחת בעלת רעיונות מהפכניים בתלבושות, בתאורה ובתכנון התפריט, ואיכשהו בין כל זה חלפו להם אמצע שנות ה60 , כי נדמה לי שבשנת 1966 , כשקיבלתי יום חופש בבית חולים, גיליתי בעיתון שבוילג' פועלים 125 תאטרוני מחתרת. אז גיליתי גם ,ששלושה מהמחזאים שלנו, עומדים להוציא ספרים ושלמחזאי אחד, יש הצגה על ברודווי, ולאחד יש תוכנית טלוויזיה , ולאחר יש אולקוס חמור - וזה הייתי אני. וזה היה היום חופש היחידי שהיה לי במשך כל אותן שנים, כי בערך אותו זמן , נכנסו לתמונה עופות הטרף... לא, לא עופות  טרף, עופות טרף אוכלים נבלות. משהו שאוכל דברים חיים. צבועים? לא. דגי פירנהה.
כן דגי פירנהה. בדיוק אז נכנסו לתמונה דגי הפירנהה.