דונה רוסיטה

התרגלתי לחיות הרבה שנים מחוץ לעצמי, לחשוב על דברים שהיו רחוקים מאוד, אבל עכשיו, שהדברים האלה כבר לא קיימים, אני ממשיכה להסתובב במעגלים, בתוך מעגלים, במקום קר, מחפשת מוצא שלעולם לא אמצא. ידעתי הכל. ידעתי שהוא נשוי. איזה נשמה טובה אחת כבר דאגה לומר לי את זה. הייתי מקבלת את המכתבים שלו באיזו אשליה מלווה היתיפחויות, אשליה שאפילו אותי עצמי הייתה מפתיעה. אם האנשים לא היו מדברים, אם אתן לא הייתן יודעות, אם איש חוץ ממני לא היה יודע את זה, המכתבים שלו והשקר, היו מזינים את האשליה שלי, כמו בשנה הראשונה לנסיעתו. אבל כולם ידעו את זה, וגיליתי שמצביעים עלי באצבע, וזה שם לצחוק הצניעות שלי- צניעות של נערה מאורסת. היום מחתנת חברה, ועוד אחת, ועוד אחת, ומחר יש לה ילד והוא דגל, והוא בא להראות לי את ציוני הבחינות שלו, ובונים בתים חדשים, וכותבים שירים חדשים, ואני נשארת עם אותה הרעדה כמו קודם. כל הזמן קוטפת את אותו פרח ציפורן, מביטה באותם העננים. ויום אחד אני יורדת לטיילת ואני מבחינה שאני לא מכירה איש. נערים ונערות עוברים אותי ומשאירים אותי מאחור כי אני מתעייפת, ואחד אומר:"הנה הבתולה הזקינה" ואחר, יפה, עם ראש מתולתל, מעיר:"זאת כבר אין מי שינעץ בה את השיניים" ואני שומעת אותו ולא יכולה לצעוק רק ממשיכה ללכת קדימה ורצון עז משתלט עליי לברוח, ולהריד את הנעליים ולנוח, ולא לזוז יותר לעולם מן הפינה שלי.