ליל העשרים

גם אני ברחתי מוינה מרוב בושה.אחרי שנסעת, הם שתקו. בהתחלה- באיזו מבוכה. אחר כך הציצו זה בזה בארוחת הבוקר. אבא פלט מילה, אמא גיחכה, ואז הם התחילו לצעוק... צחקו בארוחת הצהרים, צחקו בזמן ה"קאווה מיט קוכן"... צחקו על הקאוואלייר הציוני של שפרה, עד שהזיעה נטפה להם אל תוך השלאק זאנע... ואני ראיתי אותם. בפעם הראשונה ראיתי אותם. אמא עם הטוב המחניק שלה. דאגה רצינית אחת הייתה לה בחיים: להאכיל אותנו כך, שלא נדע מעצירות או משילשול. לא היה לה תקופות יפות בחייה, כאלה שבהן המשפחה הייתה עושה את הצרכים בנחת. היא אף פעם לא חייתה. כל החיים שלה היו פחד מהעולם. תמיד היו לה ידיים מלאות סוכריות וממתקים, ואיפה שראתה פה נפתח לומר דבר מה- מיד דחפה את הממתקים שלה. אבא היה קורא לה "דומה קו" - גולם של פרה, פרה טיפשה, היה אומר לה: "אוכלים בשביל להינות, גולם של פרה". והיא הייתה צוחקת איזה צחוק מביש... פרה טיפשה. ואבא... עריץ קטן ומפונק עוד מבית אמו... הכל הגיע לו, והוא נתן שיעשו למענו הכל...אני מדברת עליהם כאילו היו מתים... סבתא הייתה קוראת לו "ציין קינדר" והוא, כבר הייתה לו פימה וכרס קטנה ושערות באוזניים... "וואס איסט לו, מיין קינדר." (רואה תמונה) הפה הקטן והמפונק שלו מקווץ, ואמא מברישה לו את הכתפיים של החליפה... (מחקה את אביה) "נו, פרה טיפשה, גמרת?" ובלילות,הקולות מהחדרים שלהם: "נו, גולם של פרה, גמרת את הטואלטה? בואי כבר פרה טיפשה"... (מחכה את אמה) "אני כבר באה איגנץ"... "בואי פרה טיפשה"...
 אני רוצה לחזור לימים שלא הבנתי ולא ידעתי... לימים שלא הבנתי מילה.