הניצול

עננים של עשן החניקו אותנו. בכל יום הבטנו לשמיים וקיווינו לראות איזה מטוס ידדותי. איפה הייתם? איפה היו כולם? הגרמנים הביאו את תותחני השדה שלהם והגטו הפך לתופת בוערת.

(מספר על הלינה, החברה שלו)
במיידנק הפרידו בינינו. אפילו לרגע אחד לא הפסקתי לחשוב עליה במשך השנתיים וחצי הבאות. איבדתי את כל השיניים, את שיערי, את בריאותי, אבל לא איבדתי את התקווה. יום אחרי השיחרור יצאתי לחפש אותה.

(מונולוג סיום)
כשעברתי את המחנות שלהם הייתי בטוח שהגרמנים הצליחו במזימתם. כאשר תסתיים המלחמה ישארו אולי חמישה מאיתנו, אולי עשרה, אבל כנראה שרק חמישה. היחידים מבין אחד עשר מיליון. ואחרי שימצאו אותנו ויאכילו אותנו, ישימו אותנו במוזאון גדול באמצע אירופה. מוזאון ליהודים. שם יתייקו את שאריות העבר, ויתבוננו בשריד האחרון של גזע נכחד.
יותר מחמישה מאיתנו הצליחו לעבור את הגיהינום הזה ולהשרד. אבל אני עדיין מרגיש כמו מוצג מוזאוני. שאר העולם עומד לו שם מעבר לזכוכית ואני עומד כאן לבדי, בודד ושונה.
ואיני יכול להבין כיצד קרה הדבר שאני עודני כאן והם כולם אינם. לאן הלכו?
כששבתי לוורשה לא נשאר דבר, אפילו לא שלט ברחוב.
ואינני יכול לחדול מלשאול את השאלה: למה דווקא אני?
לפעמים מאוחר בלילה, אני רואה את הפנים שלהם, אני שומע את צחוקם, ואני מרגיש מעט ממה שהרגשתי אז. ואני ידע שהכל בסדר. זה מה שהכי חשוב, שאני חי וממשיך את סיפורם, כדי שלעולם לא יהפכו להיות חלק מהמתים חסרי  הזהות וחסרי הפנים. רק אני יכול לספר איך הלכו. זו המשימה שלי לשארית חיי.
אני הוא הניצול.

(סוף המחזה)