לאבלי ריטה

לדבר. לדבר את המילים אל המראה. שיישמעו זרות כמו המילים שאת שמעת.להחזיק את הפנים שלך קרוב מאוד אל המראה ולדבר כל אות בודדה אל המשטח החלק עד שיעלה בה אד מהנשימה שלך ולא תוכלי להכיר עוד את הפרצוף שלך. עכשיו לדבר. השם שלך ריטה. השם שלי ריטה. השם שלנו ריטה. את בת 17. אני בת 17. אנחנו בנות 17. ההורים שלך מתים... לאיית את המילה "מתים" עד שלא יהיה לה עוד שום מובן.. מתיממתימתימתימתימתימתימתימ..... חיים! לחיות! את חיה בקרון רכבת. אני חיה בתחנת רכבת מושבתת. התחנת רכבת מושבתת. אני מושבתת. מושבתת. מושבתת! (עכשיו הזכוכית מכוסה אד, אבל את עדיין יכולה לראות את העיניים שלך. את מוכרחה לדבר יותר לאט. את מוכרחה לחשוב יותר לאט). אני חיה בתחנת רכבת. אני עם חמש נשים בקרון רכבת. נ-ש-י-ם. הן באות מבית-סוהר. גם אני רוצצה לבית-סוהר. בית סוהר. יום שני, שלישי, רביעי, חמישי....בכל יום שישי אני הולכת לקצין אחד מצבא הכיבוש. אני הולכת פעם בשבוע לקצין מחיל הכיבוש. יש לו צלקת על הכתף. הוא אומר לי פעם בשבוע שהוא אוהב אותי. אני אומרת לו פעם בשבוע שאני אוהבת אותו.. (על זה אני לא יכולה לצחוק. לומר עוד שני משפטים) אני מתחנחנת עם המוות. (המשפט הזה לקוח מהצגת תיאטרון.. באילו משפטים אני צריכה לדבר.. המשפט האחרון:) אני רוצה לחיות את החיים שלי בכסא הזה, לראות במראה הזאת, לשתוק.