לדבר עם

אישה זקנה יושבת על ארגז. מחזיקה בידה ספל של מקדונלדס.
היא מוקפת בכמה חבילות עיתונים, ספסל ועגלה.

אנה מיי: לו הייתה לי משאלה אחת בחיים, הייתי רוצה לחיות במקדונלדס. ממש בתוך המסעדה, במקום בחור המחורבן הזה. אני מטפסת לראש הגבעה, כורעת תחת משא צרותי, רואה את הפרסה הזאת, מן רצועה של הקשת וזה גורם לנשמתי הזקנה מעין התרוממות. אלוהים, אני יכולה לשבת במקדונלד כל היום. עשיתי את זה. הלכתי שבעה מייל עוד לפני שהשמש זרחה, ואז התיישבתי על שפת המדרכה וחיכיתי עד חמישה לשבע מגיעה לשם ראשונה ויוצאת משם אחרונה. אני אוהבת את הצעירים שעובדים שם. כמו עדר של סייחים. מאז שהייתי צעירה כולם חייכנים.
אני אגיד לכם, בעצם מה שאני באמת אוהב זה הפלסטיק. אלוהים נתן לנו פלסטיק כדי שלא יהיו כתמים בעולמינו. אתם מבינים, בעולם שעל פני כדור הארץ הכל שרוט, שבור, מוכתם, דהוי. מאבד את הברק. זה מה שקורה לכל דבר במשך הזמן.טוב, אלוהים נתן לנו את הפלסטיק כדי שנדע מהו הנצח. אתם מבינים, אם יש פלסטיק אז בטח יש נצח. זה אות משמיים. ראיתם פעם אנשים כשהם נכנסים למקדונלד? הם תמיד תופסים מהירות. כמעט רצים לקראת הסוף. תשימי לב פעם. כמו הלך במדבר שרואה לפתע מעיין מים חיים. הם יודעים שבפנים זה בטוח ובחוץ לא. ובחוץ באמת לא בטוח אתם יודעים שזה ככה.
ראיתי פעם מישהו שהמבורגר כפול הציל אותו. ישבתי שם. זה היה בקיץ שעבר. הם אף פעם לא מאיצים בך לגמור. זה חוק מקודש במקדונלד. המקום היחיד בעולם שאפשר לשבת בו אפילו מאה שנה.
איך שלא יהיה, איש אחד, אולי בן 35, אולי בן 40, נכנס לשם לבוש מאד יפה, עם עניבה צבעונית, כובע בייסבול חדש לגמרי, גרביים לבנות, והייתי לו את המחלה הזאת, אתם יודעים לאיזו מחלה אני מתכוונת, פיגור מוחי קורים לה, בכל אופן הגוף המסכן שלו כאילו זז בשתי מהירויות. הוא קנה לעצמו קפה בספל עם מכסה והתיישב. וג'ימי הטבח הכיר אותו, כן כך כניראה, והביא לו המבורגר כפול. טוב, האיש החולה אכל אולי חצי ממנו ואז הוא פשוט ישב, אתם יודעים, רועד כולו שלפתע שתי נמלים יצאו מתוך ההמבורגר שלו. והרי אין נמלים במקדונלד, פשוט אין. אלוהים שלח אותן והאיש החולה הוא נתן מבט בהמבורגר שלו ועוד כמה נמלים יצאו החוצה. וראשו נשמט והוא נפל מתוך הכיסא וראשו נחבט בריצפה ברעש חזק. טוואך! כמו כדור באולינג שנופל על הריצפה. זה עשה ממש רע לשמוע את זה, אז רצנו אליו אבל הוא היה קר לגמרי. והילדים האלה, המלצרים, הם היו כל כך נחמדים, שפכו עליו מים, תקעו לו פלפל באף, סטרו על פניו כמו שצריך והופ, הוא קם לתחייה, עומד שם וממצמץ. "איך אתה מרגיש?" שאלנו אותו, והוא מסתכל עלינו. מביט לנו ישר בעיניים ואומר: "אני בסדר גמור". והוא באמת היה בסדר. ממש בסדר גמור! סידר את כובע הבייסבול שלו, ויצא עם חיוך של חתול שבלע תוכי, צעד זקוף ונמרץ, בקיו ישר, כמו ברוש, כאילו שאף פעם לא היה חולה. הגיע החוצה קפץ, דילג, נתן שאגה, והתחיל לפזם את ההמנון. נרפא בעזרת המבורגר כפול. אני ראיתי את זה. מקדונלד. ראיתם פעם מישהו מת במקדונלד? לא אדוני. בשום פנים ואופן לא. אף אחד לא מת במקדונלד. אבל בבורגר קינג מתים כל הזמן. לקנטאקי פרייד צ'יקן יש שירות אמבולנס מיוחד משלהם. לא!!! לא משנה כמה שלא תנסו, במקדונלד אי אפשר למות. זה הכל בתבלינים. משמרים בך את החיים כמו שהם משמרים את הטעם. כן, כן ככה זה במקדונלד.
שאלתי את ג'אראלד אם אני יכולה לעבור לגור שם. הם הרי סוגרים בסביבות עשר ושום דבר לא קורה שם עד שבע בבוקר. אני אשב לי על הכיסאות המסתובבים ואשעין את ראשי על השולחנות הקרירים. אפזם לי פזמון ישן ואשן כמו תינוק.
ג'אראלד הבטיח שיכתוב מכת להנהלה ויבדוק אם הם מרשים. אתם יודעים, לפעמים אני רואה את זה כמו סוף של סרט. זה מתחיל קרוב קרוב ואז זזים עם התמונה רחוק רחוק. טוב, ככה אני חולמת את זה. אני גרה במקדונלד ועכשיו מאוחר מאד בלילה ואתם רואים אותי קרוב, קרוב, מחייכת, ואז אתם רואים את כל המסעדה מבחוץ, מוארת ומאירה פנים. ואני נעשית יותר ויותר קטנה כמו בסרטים, עד שזה הופך להיות רק נקודת אור בחושך. כמו כוכב ואני בתוכו.
אני חלק מהאור, חלק מכל השמים. וזה הכל מקדונלד, אבל חלק ממשהו עוד יותר חזק. משהו גדול ומבריק... כמו פלסטיק.
אני יודעת, אני יודעת. זה רק חלום. כמו מגדלור בסערה. אבל חייב שיהיה לנו חלום. אלה החלומות שלנו שעושים אותנו למה שאנחנו.