ילדי ההיסטוריה
גב' לינטוט: (לבד על הבמה) לי, לצערי, לא נתנו אפשרות לבטא את עצמי במונולוג פנימי. התפקיד שלי הוא של המקשיבה הלא מעורבת שסופגת את העיוותים שגברים מתמסרים להם בהנאה של ילדים שמשחקים כדורגל בבוץ. מספרים לי הכל. כנראה בגלל שהמיניות שלי כל כך מופנמת. אני טיפוס דיסקרטי, אני מודה, אבל זה בכל זאת קצת מעליב. הם מפקידים את הסודות שלהם בידיים שלי, רק משום שהם בטוחים שאין לי משהו יותר טוב לעשות עם הידיים האלה.
(ארווין נכנס)
המנהל שלנו הוא חתיכת שמוק מהלך. אתה יודע מה? – פות מהלך. אני יודעת שהמילה הזאת הוצאה קצת מחוץ לחוק בזמן האחרון, אבל היא בדיוק מתאימה למה שאני רוצה להגיד. ואם ממשיכים רגע באותו כיוון אפשר להגיד שהוא פשוט כוס. כוס.
אתה חושב שהקטור מורה טוב?
כי אני חושבת שלא. כשילמדתי בלונדון, בשנות השבעים, הייתה מין אופנה כזאת להאמין שהתלמידים שלא טובים בכלום, תמיד יוכלו להיות אומנים. ערמות של ילדים שנכשלו בבחינות יצאו מבתי הספר בתחושה שהאומנות או כל מיני שיטות של התבוננות עצמית, יצילו להם את החיים. נדמה לי שזה בדיוק אותו דבר כמו ההנחה הזאת שבתי הסוהר מלאים בכל מיני ואן גוכים ושייקספירים בפוטנציה. ולמרות שאני אוהבת אותו, אני אומרת לך שיש משהו מזה בדרך ההוראה של הקטור..... אחרת מה בדיוק הסיפור הזה של ללמוד טונות של שירים וספרים בעל פה, אם לא כדי ליצור מין ביטוח וירטואלי מכישלון אפשרי של הילדים האלה.
לא שזה משנה כבר משהו כרגע.
(מתחילה לצאת)
רגע, זה לא השיעור שלו עכשיו? אתם מעבירים את השיעורים יחד?!
של מי היה הרעיון הגאוני הזה? אל תגיד לי. כוס, כוס, כוס.
(יוצאת)
