כובע מלא גשם
אמרתי המון שטויות אתמול בלילה. אני מצטער... אני לא מצטער, אני רק חושב שאני צריך להגיד שאני מצטער.
אני כל כך עייף שאני מדבר שטויות. היית פעם עייפה ככה? אני כל כך עייף שלא אכפת לי כלום. אני חושב שאם היית מתפגרת מולי הייתי אני הייתי צוחק.
טוב איפה ג'וני? זה בכלל מעניין אותך? למה את לא שואלת איפה הוא? איפה הוא היה? מה הוא עשה? איך את יכולה לסבול את זה, יום אחרי יום? את לא רוצה לדעת איפה התינוק שלך הולך לחיות? את הולכת ללדת תינוק, איך את חיה עם הגב למה שקורה? תגידי לי.
אני אגיד לך את האמת. לפעמים את מגעילה אותי. הוא בעלך, לא? הוא לא היה בבית כל הלילה...זה קורה פעמיים- שלוש בשבוע. בחיי, זה כמו לגור בבית משוגעים. אני עוזב ברגע שאני מוכן ולא לפני זה. שילמתי שכר דירה.
את לא רוצה שאני אצעק. שישה חודשים אני סותם את הפה... לך יש חיים ואני נותן לך לחיות אותם, אבל אני כל כך מאוהב בך... שאני לא יודע מה לעשות. אבל כל כך נמאס לי להסתכל איך משתינים עליך – מה אני יכול לעשות, לנסוע לאלסקה? בסדר, אני אוהב אותך ואני אסתלק מפה ברגע שאני אוכל. עכשיו תעזבי אותי בשקט!
אני בטח משתגע. הייתי יכול להישבע ששמעתי אותך באה לדלת שלי בלילה...כמו הזיה, אתה רוצה משהו ואתה רואה את זה...
את חושבת שיכולתי... פשוט לחבק אותך?
את חושבת שזה יהיה בסדר?
