האמא

ככה זה, הוא הלך. (שינוי הדרגתי של האווירה: המונולוג הבא ייאמר באווירה שתטיל ספק במציאותו. הבן באמת חזר? או שכל זה מתרחש בראשה של האם?) כשאמרתי לו, הבוקר, שאתה פה, שבאת הביתה בלילה, הוא לא האמין לי. ראיתי את זה טוב מאד לפי איך שהוא הגיב. הוא חשב שהמצאתי את הספור הזה בשביל... אני לא יודעת. בשביל לעצבן אותו. אמרתי לו שבאת הביתה, שבאת בלילה, והוא הסתכל עלי בקור. כמו שמסתכלים על משוגעת. הוא בטוח אמר לעצמו: היא משחקת משוגעת בשביל להחזיק אותי, בשביל שאני לא אסע. זה מה שהוא אמר לעצמו. אתה קולט? היית צריך לראות את הפרצוף שלו... היית צריך לראות את הפרצוף שלו ברגע שנכנסת לסלון. הוא ממש לא האמין. ממש לא האמין. וגם אני לא. אמרתי לעצמי: הנה, הוא חזר. האהוב שלי חזר. אה? אתה חזרת. אבל תגיד לי, אתה הולך לעזוב שוב? אה? עכשיו שאתה פה, אתה הולך לעזוב שוב?

(שהות קצרה) אתה לא עונה לי? (שהות קצרה) למה אתה לא אומר כלום? אתה לא אומר כלום, אבל אני יודעת מה אתה חושב.