מרד המתים
(בוכה) אין טעם. רק שאני לא יכולה להפסיק.
הם ביקשו ממני לבוא. הם אמרו שאתה לא נותן להם לקבור אותך - אפילו שאתה מת.
(בוכה) למה הם לא הרגו אותי? אני הייתי נותנת להם לקבור אותי, הייתי שמחה להיקבר - להסתלק מכל זה..
אני - אני לא מפסיקה לבכות כבר שבועיים. הם הרגו אותך נכון?
קשה לדעת ככה. ובכל זאת - בכל זאת אני יודעת. זה - זה עושה את זה קשה יותר כשאתה ככה...יכלתי לשכוח יותר בקלות אילו היית... אבל לא התכוונתי להגיד את זה... אהובי, זה היה כל כך קשה. השתכרתי. אני שונאת להשתכר. אני שרה בקול רם וכולם צוחקים עברתי על הדברים שלך שלוש פעמים בשבוע נוגעת בבגדים שלך וקוראת את הספרים... יש לך בגדים כל כך יפים... היה שם השיר הקטן הזה שכתבת לי כשהיית באוניברסיטה...
בהתחלה צחקתי, ואז בכיתי, ואז... זה שיר חמוד - היית יכול להיות סופר טוב. הם ירו לך בידיים אהובי?
זה טוב לא הייתי יכולה לסבול אם משהו היה קורה לידיים שלך. זה היה קשה אהובי?
אבל הידיים לא נקטעו לך. גם זה משהו. בזמן מלחמה אתה לומד להיות אסיר תודה על דברים כל כך משונים. אהובי, אהובי, אף פעם לא יכולתי לתאר אותך לעצמי מת. איכשהו היה נדמה לי שאתה אף פעם לא תמות. הייתי מרגישה יותר טוב אם היית קבור בשדה ירוק ויפה והיתה שם אבן שאומרת "וולטר מורגן, נולד 1966, מת 1991" הייתי יכולה להפסיק להשתכר בלילה. הכי גרוע זה להסתכל על ערימת הספרים שהבאת הביתה ולא הספקת לקרוא. הם מחכים שם מחכים לידיים שלך שיפתחו אותם ו... הו,תן להם לקבור אותך...כלום לא נשאר,רק אנשים שהשתגעו ובגדים שתלויים בארון ושאף פעם לא ילבשו אותם...למה לא?
אני? אני אהובי? אני שונאת להשתכר. השם שלך יראה כל כך טוב על גוש יפה ופשוט של שיש בשדה ירוק.
"וולטר מורגן, אהובה של ג׳ולייה בלייק"... וסביב פרגים ומרגניות ופרחי הארגמן הקטנים האלה ו...
(היא גוחנת קדימה, מקוננת מעט. הבהוב של אקדח בידה והיא מועדת, נופלת)
עכשיו יוכלו לשים גם את שמי ברשימת הנפגעים... איך קוראים לפרחי הארגמן האלה אהובי?..
