אויבים
אני חושבת שאסתלק מפה. המקום הזה מדכא. הכל מתמוטט, הראש מסתובב לי בצורה משונה. צריך לשקר ואני לא אוהבת את זה. גם אתה משקר. תפסיק להעמיד פנים. אין בך שום רגש של ממש כלפי אחיך.
ככה מוות, או יותר נכון מוות פתאומי, משפיע על כל אחד ואחד, אבל מלבד זאת, אני בטוחה שלא הרגשת רגש כלשהו כלפי אחיך, אני מתכוונת לרגש אנושי.. אין לך דבר כזה, אין בך שום רגש, כלפיי אף אחד- לא יותר משיש בי. אף פעם לא הבחנת שאנחנו אחים ברוח? לא? היית צריך להבחין בזה! אני שחקנית, אדם קר לגמרי, אני רוצה דבר אחד ויחיד- תפקיד טוב במחזה.
גם אתה רוצה לשחק תפקיד טוב, וכמוני כמוך, אתה יצור חסר לב ונשמה. תגיד- לא היית מעדיף להיות התובע, במקום להיות רק סגן התובע? לא אני לא אפסיק. אני חסרת תקנה בכל מה שנוגע לדיפלומטיה. באתי אליך, רציתי להציע לך משהו שצריך היה להיות נעים ומקסים, אבל ברגע שראיתי אותך, התחלתי לפגוע בך, להעליב אותך.. אתה תמיד מעורר בי חשק לעשות לך מקלחת עלבונות, ולא חשוב מה אתה עושה, הולך או יושב או מדבר- או מעביר בדממה ביקורת על אנשים. כאילו שאני על הבמה עכשיו. למרות שהיא כבר לא השטח שלי. פעם חשבתי על שעל הבמה, רגלי דורכות על קרקע מוצקה.. שאוכל להמריא לגבהים.. בעוצמה ובעצב. עכשיו אני פגיעה, מתביישת כשאנשים מתבוננים בי בקרירות ובשקט, כאילו אמרו: "אנחנו מכירים את זה, זה מיושן, משעמם!"- אני מרגישה חלשה וחסרת מגן לעמוד לפניהם, אני לא מצליחה לרתק אותם, לרגש אותם...
אני רוצה לעמוד לפניהם רועדת מפחד, משמחה, לומר מילים טעונות אש- התלהבות, זעם, מילים החותכות כסכין, הצורבות כלפידים... אני רוצה להשליך אליהם מלוא חופניים מילים, בלי גבול מילים, המון מילים, בשפע, לעורר בהם פחד... להדליק את האנשים שישאגו, בקולי קולות, יברחו... ואז לעצור אותם. לזרוק בהם מילים אחרות. יפות כפרחים, מלאות תקווה, שמחה, אהבה. כולם יבכו, גם אני אבכה... דמעות נהדרות.
הם ימחאו לי כפיים. יציפו אותי בפרחים. ישאו אותי על כפיים. לרגע אחד תהיה לי שליטה עליהם... שם, באותו רגע, שם החיים, רגע אחד קצר. כל הדברים הטובים הם תמיד רגע בודד. הייתי רוצה שאנשים יהיו שונים- פתוחים- פחות זהירים. שהחיים יהיו שונים, בלי כל ההתרוצצויות האלה, חיים שבהם האמנות היא צורך, תמיד, עבור כל אחד, כל הזמן! כך שאני לא ארגיש... מיותרת.
