הכלב הקטן צחק

מתוק. שלי. נשמה שלי. מחמלי. תגיד, אנחנו - יש לנו איזו בעיה בתקשורת? משהו במה שאני אומרת יוצא לא ברור...איכשהו?

אתה שונא אותי? זה העניין? כמו שכל ההומואים שונאים נשים מלבד נשים גדולות מהחיים עם טרגדיות מחרידות, בסרטים שחור-לבן.

תקשיב לי טוב, אנחנו משקיעים כסף בסיפור שיציף את האשה הממוצעת בתשוקה וימלא את הגבר הממוצע בקנאה. רק איפה מתחילה הבעיה שלי? אם אתה תתחיל להסתובב ולנפנף ב"ידיד" שלך, אתה לא תעורר שום תשוקה באשה הממוצעת, וגבר הממוצע לא יספור אותך ממטר.

אם שחקן, שנתפס בתור סטרייט, משחק תפקיד של הומו בסרט, זה ראוי לכל שבח. הוא מותח את הריינג' שלו.

אם שחקן עם "ידיד" עושה תפקיד של הומו, הוא בכלל לא משחק, הוא סתם מנפנף במיניות שלו.

תרשה לי לספר לך סיפור. אל תנתק לי. כשהתחלתי לעבוד בתור סוכנת, סוכנת זוטרה, באתי לסגור חוזה לסרט הראשון שלי- הכל, מקורות כתיבה, תסריטאי, שחקנים, צלם, מפיקים, הכל. והייתה לי ישיבה עם במאי. ברגע האחרון החלטתי להביא איתי גם עורך דין, איזה כלומניק קטן מהמחלקה המשפטית, שיעזור לנו עם הסעיפים הרגישים. ו...ובמשך כל הפגישה עם הבמאי ההוא, הבמאי בכלל לא הסתכל עליי, לא דיבר איתי, לא הכיר בקיומי. אני הייתי, בעיניו, פרחה קטנה. הייתי...ציצי ותחת. והוא דיבר רק עם העורך דין. אני לא הייתי קיימת. אתמול, במשרד הזה ממש. אותו במאי ממש היה פה, במשרד הזה. בתקווה לביים את הסרט החדש שלנו. ואני קיימת. הוא מסתכל לי בעיניים. ואני לא ציצי ותחת. והוא מתחנן בפניי שאתן לו לביים את הפרוייקט הזה, לא במילים האלה ממש- אבל העיניים, הן מתחננות. והוא אמר לי "נו, דיאן. יש לנו עבר משותף". עבר משותף. הוא מבקש ממני לשכתב ביחד את ההיסטוריה שלנו. כבר משותף. זאת הנקודה הנוכחית בחיים שלנו. עכשיו. היו איזה שמונת אלפים פעמים במהלך הסיפור הזה, שיכולתי לצרוח: "הלו, אני בן אדם ואתה מתעלם ממני!!!!" אבל לא צרחתי אפילו לא בסוף הסיפור, כשאני בפסגה. וככה מנצחים. סותמים את הפה. אתה יכול לצאת המנצל הגדול. אתה צריך רק לסתום את הפה. אל תגיד כלום.