מיוחדים במינם
אַגָ׳אְלה (אמא. בת 35-40)
אג'אלה: ביום שנולדת חשבתי שכל הקירות נמסו והעולם אחז רק בשתינו. היה נראה לי שעד אותו רגע לא באמת ידעתי מה זה אושר או איך זה מרגיש לאהוב מישהו.
אם מישהו היה ניגש אליי באותו הרגע ואומר: זה הולך להיות הדבר הכי קשה שאי פעם תעשי, קשה יותר מכל דבר שאת מסוגלת לדמיין, הייתי אומרת לו שאין דבר שאני לא אעשה בשבילך. ואני עדיין מרגישה ככה. אבל אני רוצה שיהיו לך חיים קלים. אני רוצה שתהיי מסוגלת להגיד לי אם כואב לך הגרון או שיש לך כאב ראש.
אני רוצה שתהיי מסוגלת להגיד לי מה את אוהבת ומה לא. אני רוצה שתדברי אליי. בבקשה. בבקשה תגידי משהו! את נמצאת שם? את יכולה להגיד כל דבר. תגידי לי: 'אני אוהבת אורז'.
אוקיי. את תוכלי לקבל את כל האורז בעולם ברגע שתלמדי להגיד לי משהו.
לא, לא, לא, לא, לא! זה לא נקרא להגיד לי משהו. זה לנשוך. אין אורז. תבקשי את האורז בחזרה איכשהו. תכתבי את זה על חתיכת נייר. לא אכפת לי מה אבל אין אורז עד שנבין מה עושים איתך.
