מיוחדים במינם

אַגָ׳אְלה (אמא. בת 35-40)

אג'אלה: כשהבת שלי, ללי, הייתה בת שישה חודשים, חמתי קפצה לביקור. בדיוק סיימנו לקלח אותה והיא החזיקה אותה ואני ניסיתי להסביר לה שללי אף פעם לא חייכה - שאני מתחילה לדאוג כי נראה שלללי אין חיוך חברתי.         

אני ראיתי שהיא לא הייתה מוכנה לקבל את זה.
כל הסבתות חושבות שאימהות טריות הן קצת קוקו, והן רק מחפשות מה אנחנו עושות לא בסדר.
אז היא נדנדה את ללי ועשתה לה כל מיני פרצופים ואז פתאום היא הסתכלה עליי. היא אמרה, "רואה, אג'אלה, אולי ללי אף פעם לא מחייכת אליך, אבל היא מחייכת אליי".
אז הסתכלתי עליה ואמרתי לה: "היא לא מחייכת. היא עושה קקי". והיא מיד העבירה לי אותה.
כשהכנסתי אותה לגן הילדים, כל מה שללי הייתה עושה היה להסתובב בחצר. כל שאר הילדים שיחקו ביחד ויצרו קשרים. וללי רק הסתובבה בחצר.
שאלתי את הרופא שלה: "משהו שונה בבת שלי?" והוא אמר לי "לא, מה פתאום. היא נורמאלית לחלוטין".
בהודו לא היה כזה דבר בכלל. באותו הזמן. כשללי הייתה קטנה, היו רק מעט אנשים שבכלל שמעו את המילה הזאת.
יום אחד ללי דחפה את הידיים שלה לתוך שק של אורז. מאותו הרגע, זה כל מה שהיא רוצה לעשות.