פופר

הנה אני מספרת. הבוקר, אחר שקמנו- אוי, כמה שאני מתביישת-  רוצה אלוהים שאני עומדת עם אצבע באף ומחטטת. בדיוק נכנס שורץ בעלי לפני שהוא יוצא לעבודה, נכנס כמו רוח ורוצה לנשק. איפה?- אוי כמה שאני מתביישת- באצבע. לי לא נעים, אני לוקחת את היד מאחורי הגב, מגישה לו יפה פה, צוואר, כתף, חזה. הוא, לא: מהחתונה רק אצבע. למה אצבע, למה אצבע?! יש לו תוכניות. מה יכולתי לומר? "שורץ בעלי על האצבע יש חיטוט מהאף"?- אוי כמה שאני מתביישת- עוד לא שנתיים מהחתונה וכבר להיחשב לאישה לא מעודנת! לא אמרתי כלום. ושורץ לא מוותר! אצבע, אצבע! לא נתתי. אני מחויבת?! בקיצור- חורבן. כל כך רגיש, כל כך עדין, מה הפלא, אחרי שמרגילים אותו שנתיים רק לטוב שבטוב?! והלך מהבית בטריקת- דלת כשהוא משאיר מאחוריו את חורבן בית- שורץ. ואני מה? בכיתי, כמובן. בכיתי ואכלתי את עצמי: למה זה קרה דווקא לי?! לכולם יש אף, כולם מסתכלים על התקרה וחופרים! מה לעשות, פופר? הייתי מספרת לו, אבל אוי כמה שאני מתביישת! עוד לא שנתיים מהחתונה וכבר לא מעודנת!