עיר מקלט

ככה אני, הסופנית.
מסרטנת בפחד את הגברים שאני מצליחה לשים עליהם יד ורגל (צוחקת). כמו דייג אני זורקת חכה לחושך וצדה. בלי הרבה מאמץ.
גברים, הם קורבנות מלידה. היו לי הרבה, די הרבה. לפעמים אני רוצה לחשב כמה היו לי. לזכור כל אחד ואחד מהם. ולפעמים אני לא רוצה לזכור ולדעת אותם.
היה לי אחד, מבוגר יותר, כבד, אבלה כזה, כשאמרתי לו, הוא פשוט התחנן בדמעות לחייו, כאילו שאני יכולה להחזיר את הזמן לאחור או משהו. דווקא היו לו פנים מלאות וטובות כאלה, אבל לי זה לא הזיז, עוד בן זונה שהולך אחרי הזין שלו. הוא נגרר אחרי שרמוטה אנורקטית שרוצה לזיין את כל הגברים, למוות.
נכנסתי לחייו לדקה ונעלמתי. נשאר לו ממני רק כתם שחור בנשמה (צוחקת).
אח שלי, נתי, הכלב המשוגע. חלם פעם לדפוק את כל הנשים בעולם. לנתי היה קסם מוטרף בעיניים, מה שקוראים לו קריזמה, והיה לו אז קל לפתות ולזרוק נקבות. זה היה העיקרון אצלו: לזיין ולזרוק.
"מה יש לך?" הייתי שואלת.
והוא בתגובה היה אומר לי: "זה מה שצריך לעשות איתכן אחותי, לנקנק ולנפנפף".
החרא חזר בתשובה. הוא בטח מסתובב עכשיו שם בין חומות השיבה ואוכל את עצמו ואת העולם.
כשגילו בתוכי את המחלה המזויינת נפגשתי איתו בבני ברק. הנבלה הועיל בטובו להקדיש לי כמה דקות ברחוב צדדתי שחס וחלילה לא יראו.
רציתי שנתי יפגיש אותי עם רב, הייתי בשוק מהמחלה, רציתי שהרב יניח עלי את יד הזיקנה שלו וימלמל משהו.
אבל החרא הסתכל עלי כאילו אני עוד אחת מהכוסיות שרדפו אחריו, כמו על זרה, ואז אמר הבן זונה: "אם את לא קולטת שהמחלה שלך היא עונש על החטאים של מהשם יתברך, מגיע לך מה שקיבלת".
אני לא מתגעגעת אליו. שיתפוצץ מבפנים עם כל הרקבון שלו, אני מסתדרת לבד, תודה!
לא מתגעגעת לשום דבר. וזה הדבר היחיד שהשגתי הכוחות עצמי.
היציאה מהעולם המחורבן הזה תהיה לי הרבה יותר קלה.