יוליוס קיסר

מונולוג ערוך מתוך סוף מערכה 2, תמונה 1

 

ברוטוס, בעלי.

חמקת בגסות ממיטתי,

ובארוחה; אמש קמת פתאום, והתהלכת,

תְפוּש מחשבות, ונאנח, בְּשילוב

זרועות; וכששאלתי מה קרה

נתת בי מבט רע וקשה.

המשכתי עוד ללחוץ; גֵרדתָּ את

הראש, רקעת בחוסר סבלנות

בָּרגל. התעקשתי שוב, שוב לא

ענית אבל בנפנוף כועס

של יד סימנת שאעזוב אותך.

עזבתי, כי פחדתי להגביר

את אי-הסבלנות שנראתה

 כל כך דלוקה, וגם מתוך תקווה

שזה רק מצב רוח, כמו שיש

לכל איש לפעמים. זה לא נותן

לך לאכול, או לדבר,

גם לא לישון...

יקר, שתף אותי במה שאוֹכל אותך...

ברוטוס שלי, יש מין רעה

חולה בתוך הנפש אצלך,

שיש לי זכות בשל מעמדי

לדעת מה היא; ועל הברכיים

אני פה משביעה אותך, בשם

יופיי המהולל לשעבר,

וכל שבועות אהבתך, ואותה

שבועה גדולה אשר איגדה ועשתה

אותנו לאחד, שתגלה לי – לעצמך, לְחֶצְיְיךָ – על מה

אתה כל כבד – ומי היו

האנשים שביקרו אותך הלילה:

כי היו פה איזה ששה-שבעה, והם

הסתירו את פניהם אפילו מן החשכה...

תגיד לי, ברוטוס,

ישנו סעיף שאוסר עלי לדעת

אף סוד פרטי שלך? אני

בשרך ועצמך רק לכאורה,

בערבון מוגבל? לספק חברה

בארוחה, וקצת חום במיטה,

ולהחליף מדי פעם מילה? 

מה, אני גרה באיזה פרבר

של חיבתך? אם זה הכל, אז פורציה

היא הזונה של ברוטוס, לא אשתו...

ספר לי את מחשבותיך, לא אסגיר אותן.

 לַיציבות שלי יש הוכחה –

חותכת: מרצוני פצעתי את

עצמי, כאן בַּיָּרֵך. את זה אוּכל

לשאת בסבלנות, ואת הסודות של בעלי לא?

 

https://shakespeare.co.il/play.php?play=julius-caesar&text=616