אחרון
אברבו:
זה היה בדיוק כך, שעמד מולי אדם שראה אותי, נפער פיו ומתוך גרונו נמלטה צעקה: אברבו, אברבו. אברבוו! אברבוו!
מיד הרכנתי את ראשי מעט בצניעות, ואוטומטית גם נפלטה לי מן קידה קטנה כזאת. פשוט לא הבנתי על מה יש לצעוק לי אברבו כי אני הרי לא עשיתי שום דבר מימי.
אבל בתוך תוכי פרפר לו מן זיכרון ישן כזה שמה משאלה, והידיעה שצריכים לצעוק לי אברבו פילסה את דרכה לאוויר העולם. דמעות נקוו בעיני, (מוזיקה מרגשת) מיד קפצתי בדמיוני על אדום קטן (מישהו מביא כסא) תודה..
מול זרקור רב כוח אני לבדי על במה גדולה, והקהל בחושך סביב שואג מריע אינו יודע את נפשו, בחורים צורחים מנופפים בידיהם (דיי) רוצים להתחתן איתי!
עסק שלם. אמא? אבא? מה אתם עושים פה? בטח! בואו! הצטרפו לקהל החוגגים! איך קמו מן המתים והצטרפו אל קהל החוגגים? נו לא חשוב עכשיו! בואו! העיקר הוא האברבו.
וכך חלפו להם שני אברבוהים: (בצעקה לוחשת: אברבו! אברבו!) חלפו ביעף אם תרצו או נצח אם תרצו אחרת ובקריאה השלישית כבר היטיבו אוזני לשמוע שלא אברבו כאן אלא אברמוב. (אברמוב)
הוא פשוט קרא למישהו שעמד מאחורי, וכשסובבתי את הראש לאחור אני באמת ראיתי איזה איש עם כובע בראט כזה ושפם משקפיים וזה שמשיב לקריאה במבט.
בעל הצעקה ראה את מכרו אברמוב ופשוט החליט לקרוא לו בקו ישר ממש ממש דרכי. כן כן זה מה שהיה. (מישהו לוקח את הכסא) פתאום מיד האדום נעלם האורות נעלמו, הוריי המתים שבו אל קברם, הכל קרא חיש מהר ואני.. אני לגמרי שכחתי מן האברבו. הרי ברור שאיש לא יצעק לי אבראבו על מה מגיע לי אברבו על זה שאכלתי ארוחת בוקר?
פתאום חשקה נפשי להיות סתם אברמוב. כי מה היה נגרע לעולם לו אני הייתי אברמוב אה? ולי היה בראט ומשקפיים אולי שפם, ומישהו היה מזהה אותי ברחוב והיה קורא לי והיינו לוחצים ידיים ואולי יושבים באיזה בית קפה קטן ,לא יקר, ומשחוחחים על המשבר האחרון ברוסיה.
אבל הצועק צעק אברמוב ואברמוב היה ההוא ואני הייתי אני וככה רצה הגורל. ושמה המילה גורל כבדה מידי לענייננו מספיקה המילה עובדה. שפירושה ככה זה. שפירושה עבר עוד יום. שפירושה מה עושים עם החיים האלה? מה עושים?
