הדיבוק

תמונה 3 ב' –בית קברות 

(לאה לבדה)

לאה:

זוכר שהכנסנו לאבא שלי אבן לנעל והתחבאנו מתחת לשולחן? הוא קילל וצרח כאילו שניסינו לרצוח אותו.

תגיד, חנן, אתה זוכר משהו מהילדות? כי אני כמעט כלום. פשוט רוב הזיכרונות מתחילים אצלי מגיל עשר בערך. ובכלל אני הרבה שוכחת. אומרים שאחרי שלושים יום הנשמה עוזבת את האדמה, אז אתה פה? היה איש אחד, עם נשמה גבוה ומחשבות עמוקות, ופתאום ברגע אחד החיים שלו נפסקו, איפה כל הימים שלו? המשפטים שהוא עוד לא הספיק לסיים? חנן, אתה באמת צעקת את השם שלי לפני שאתה... אתה משוגע!. בסוף יצא שהסיפור שלך הוא סיפור יפה: אתה צעקת ומתת, והסיפור שלי משעמם – שתקתי ונשארתי בחיים. אבל אני צריכה לחיות. ואני בגלל זה גם באתי אליך. להגיד לך ש...

לפני כמה ימים ראיתי אותך, היה נדמה לי שראיתי אותך. חנן, אל תבוא אלי יותר, לא בחלום ולא בהזיה, אני לא רוצה לדמיין אותך אפילו, אני צריכה לחיות, אני לא רוח, יש לי גוף והוא מזדקן, אני מקווה להיות אמא, רוצה ילדים, ילדה קטנה שתהיה אתי ואני אדאג לה והיא תבכה, ואני אחבק אותה. זה לא הוגן לקשור ככה בן אדם חי למוות שלך. אבל אני לא מפסיקה לחשוב על זה, כי אתה פתאום צועק לאה באמצע ה...

אני לא מפסיקה לחשוב על זה.

אבל למה לא אמרת לי כלום אף פעם? אתה זוכר כשהפרידו בינינו אחרי הבר מצווה שלך, כדי שלא תפתה אותי. למה לא פיתית אותי? למה? באמת

האותיות בתפילות היו יפות יותר ממני? למה לא נתת לי סימן? אני הייתי לוקחת אותך בעצמי ונושאת אותך לבעל, על אפם וחמתם של אבא'לה וסבתא'לה.

הנה, הנה, אתה רואה, זה אתה, יש לי חור בנשמה שלי ואתה בגלל זה מצליח להשתחל פנימה ומושך אותי אליך שוב. די,די, די, לא! די.

אבא מצא לי חתן... מנשה, (עוד לא ראיתי אותו.) מנשה... הוא לא יודע איך הוא הסתבך אתי, נדמה לי שבליל הכלולות אני אטרוף אותו... איזה שטויות אני אומרת, אף פעם לא הייתי מדברת ככה עם בן אדם חי.

טוב, אני פשוט הולכת עכשיו. אני עוד אבוא לבקר אותך. אולי אפילו עם הבת שלי. אם זאת תהיה בת. גם בן זה טוב. כן. (פונה ללכת ונעצרת)

הנה אבן, עקומה אבל חלקה. (מניחה את האבן ונשכבת בעצמה על המצבה במפתיע) אל תיבהל, חנן, זה רק לרגע. אל תיבהל, אני כבר קמה. אני כבר קמה.