נעורי ורדה'לה

מה את רוצה ממני אמא?! לאן את דוחפת אותי?! לאן את דוחפת אותי כל השנים?!
דוחפת ודוחפת ודוחפת, מול כולם, מביישת אותי, ולי כבר אין רצון וכוח,
ואני לא יודע לאן ובשביל מה, ואני רוצה לנוח, לחשוב, לסדר את החיים שלי בעצמי!
אמי, גרמת לי לבחילה איומה לשארית ימי חיי! אמי האהובה, לו היית מתה עלי בילדותי,
הייתי ממשיך לשאת אותך בלבי כמו זיכרון יפה, עדין, מקור געגועים חמים לכל ימי חיי.
הייתי מחפש את דמותך בכל אישה אחרת שהייתי פוגש אי-פעם, הייתי הולך לי רק עם
זיכרון שהיה הולך ומתייפה במשך השנים, עושה בזיכרון שלך שימוש לפי צרכי, לפי לוח
הזמנים שאני קובע. ויחד עם זה הייתי חופשי, חופשי מאמי האמיתית והמייגעת המלווה
אותי עד עצם היום הזה, מזקינה ומאפירה לנגד עיני, מאבדת את בשרה הוורוד, המלא
והרך ונעשית מחודדת וצורמת וחושפת לנגד עיני עצם אפורה ורזה ומנקרת לי את העיניים
בעצם קיומה ולוחצת ומחלחלת בגלוי ובסתר ובכל הדרכים, בלי שום מפלט.
מתי תלמדי למות, לפנות את הדרך שנעשתה צרה עבור שנינו?
מתי תתני לי את האשליה שאני אדון לעצמי ומנהיג את חיי לפי רצוני.
את מביאה לי מפח נפש עם כל נשימה שלך. כל עוד את חיה - אני אבוד! מותי זקנה, מותי!
וכשתהיי מתה ודוממת ולא תוכלי להגיב עוד על שום מעשה בחיי -
אפילו על טעות גורלית ביותר - אז רק אמאל'ה יחול פיוס בין שנינו,
אהבה נצחית וטהורה ששום דבר לא יוכל להעיב עליה, לא עלבון, לא כעס, לא מחנק,
לא שום דבר, רק רשרוש נעים של עץ מעל קברך הקטן.
ואני אבוא פעם בשנה עם אשתי - אולי תהיה זאת בכל זאת ורדה'לה -
ועם הילדים, ואומר להם : כאן טמונה אמי - אל תצחקו.