הבט אחורה בזעם

כל מי שעוד לא ראה אדם גוסס, סובל ממקרה חמור של בתוליות!
(מצב הרוח הטוב שהיה לו לפני רגע נוטש אותו, שעה שהוא מתחיל להיזכר)
משך שניים עשרה חודשים, ראיתי את אבי גוסס. הייתי אז בן עשר.
הוא חזר פצוע ממלחמת האזרחים מספרד, את מבינה, לא נשאר לו הרבה זמן לחיות. כולם ידעו את זה. אפילו אני ידעתי (נע ימינה) אבל, את מבינה אני הייתי האדם היחידי שהיה איכפת לו. (פונה לחלון)
המשפחה היתה נבוכה בגלל כל העניין,  נבוכה ונרגזת. (מביט החוצה) מה שנוגע לאימא שלי, הדבר היחידי שהיה היתה מסוגלת לחשוב עליו היה זה שהיא התחברה לאדם שהיה תמיד בצד הלא נכון של המתרס. (הוא חוזר למרכז)
כולנו חיכינו שהוא ימות. אימא שלי טיפלה בו מבלי להתלונן, אבל לא יותר מזה. אולי היא ריחמה עליו, כנראה שרק לזה היתה מסוגלת. (מעין תחינה בקולו)
אני הייתי היחידי שהיה איכפת לו! בכל פעם שהתיישבתי בקצה המיטה שלו, כדי להקשיב לדברים שסיפר לי, או שקרא לפני, הייתי צריך להילחם בדמעות שעמדו לפרוץ החוצה.
ובסוף שנים עשר החודשים הייתי כבר לוחם ותיק (נשען קדימה מעבר לגב הכורסה),
המאזין היחידי שהיה לכישלון הקודח הזה, בדמות אדם הייתי אני, נער קטן ומפוחד.
הוא היה מדבר אלי במשך שעות, שופך את כל מה שנותר מחייו לפני ילד קטן בודד, ומבולבל, שבקושי היה מסוגל להבין חצי ממה ששמע. ילד שהרגיש רק בייאוש, במרירות, ובריח המתקתק, המבחיל של אדם גוסס.
את רואה אני למדתי כבר בגיל צעיר איך זה להיות זועם - זועם וחסר אונים ואני לא מסוגל לשכוח את זה. (יושב)
אני ידעתי יותר על אהבה... בגידה... ומוות, בגיל עשר, משאת תדעי במשך כל ימי חייך.
(הם כולם יושבים בשתיקה. כעבור מספר שניות הלן קמה).